נולדתי בבואנוס איירס, במחצית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. בסוף שנות ה- 60 ובמהלך לימודיי בבית ספר התיכון לא הייתה היסטוריה מקצוע חשוב או משמעותי עבורי. המורים הסבירו את החומר ההיסטורי בצורה פרונטאלית וחד-כיוונית. בין שיעור לשיעור הם היו נותנים שיעורי-בית: לקרוא כמה דפים מתוך ספר לימוד משעמם ולבוא מוכנים לשיעור הבא. מוכנים למה? מוכנים לשפוך את התוכן של דפי הספר. אזי כשהייתי קורא את הפרק בבית, בין שורה לשורה, רציתי – יותר מכל דבר אחר – שהמוח שלי ייהפך לרשמקול כדי להקליט כל מילה שאני קורא, בלי להבין. איש לא לימד אותי כיצד ללמוד את החומר ההיסטורי או כיצד להבין מה שקוראים. בסופו של דבר המורה היה מזמין תלמיד זה או אחר לחזית הכיתה והוא היה מבקש ממנו לשפוך את תכנו של הקטע. היה צריך לשנן ולזכור את הפרק בלי הזדקקות להבנה כלשהי ובלי הקשר כלשהו. אני זוכר שפעם נקראתי לחזית ודקלמתי את התוכן מילה במילה, כולל מילים נטולות כל הבנה ומשמעות עבורי. רק בכיתה י״ב והודות להופעתו של מורה וותיק, בעל דעות ליברליות ושאיפות להציל את הנוער מדעות שמאלניות, השתנו הדברים כי השיעורים הפכו להיות זירה של חילופי-דעות ומאבק אידיאי.
הושפעתי בצעירותי מהלך-הרוחות של תנועת הנוער וגם מהרוחות האינטלקטואליות החדשות שנשבו באותם הימים בחברה הארגנטינאית. בתנועת הנוער מצאתי משמעות לתכנים העיוניים שהוצגו על-ידי המדריך הכל-יודע: כך קראתי בעיון על התפיסה האידיאולוגית של דב בר בורוכוב, הושפעתי מדבריו של אלברט ממי ודגלתי בהשקפתו של אריך פרום. בתנועה ספגתי את יסודות החינוך הפתוח, המשחרר, הפיידוצנטרי מבית היוצר של פאולו פריירה ושל ז'אן פיאז'ה. באותם הימים התרשמתי והזדהיתי עם השקפת העולם המרקסיסטי שדגלה בשחרור האנושות מהסגידה להון ומהמצב של ניצול וניכור. כמדריך בתנועה בקשתי להעניק לחינוך דגש הומניסטי וסוציאליסטי. התעניינות בשאלות חברתיות, לאומיות, פוליטיות ואידיאולוגיות גרמה לי סיפוק רב והבנתי כי ההתמודדות החינוכית עם שאלות אלה תביא "גאולה לעולם". "פרדיגמת ההשכלה" התיישבה חזק אצלי והייתי משוכנע שאם רק אציג את העובדות כפי שהן, יבינו האנשים את מצבם הבעייתי שלהם וזה יקדם את הפתרון המיוחל.
מאוחר יותר, בשנת 1973, עליתי לארץ והגעתי לקיבוץ. שם הבנתי כי אם ברצוני לשנות את העולם, עלי לעבוד בחינוך. בשנת 1978 הלכתי ללמוד הוראת היסטוריה בסמינר הקיבוצים. אחרי שנה עברתי למכללת אורנים בקריית טבעון והשלמתי את הלימודים. הייתי מורה להיסטוריה ומחנך בבית הספר התיכון. תחילה במוסד החינוכי רמות חפר שבקיבוץ מעברות ואחר כך בבית החינוך המשותף אורט חוף השרון שליד קיבוץ שפיים. במהלך שנים אלה היו לא רק רגעי התעלות וסיפוק אלא גם רגעי מבוכה ושפל. ברוח הנעורים תפסתי את לימודי היסטוריה ככר פורה להשפיע ולתרום לבניית אישיות הומניסטית וסוציאליסטית אצל הלומדים וגם כפעילות משנה מציאות חברתית. הייתי חדור אמונה ומלא תמימות. ניסיתי ללמד אחרת. שונה מהחוויה ההיסטורית שחוויתי כתלמיד בתיכון.
שלושה מדריכי היסטוריה השפיעו עלי במהלך הכשרתי: הראשונה, הגברת ציפי יעקב אותה פגשתי בסמינר הקיבוצים ואשר דבריה חיזקו אותי מכיוון שהיו קרובים למחשבות החינוכיות בהן האמנתי; השנייה הייתה ד"ר נעמי שילוח (ז"ל), אותה פגשתיה במכללת אורנים. נעמי הייתה מדריכה דידקטית מלאת אנרגיות ורעיונות. בכל שיעור היא הייתה מביאה מעטפות לכל סטודנט עם המון הצעות לפעילויות מבנות חשיבה ומשמעות; השלישי היה ישראל פזי (ז"ל), מורה וותיק שכתב את הקובץ "מאמנציפציה לציונות" ובו אוסף עשיר של פעילויות לימודיות פוריות, ברוח החינוך הקיבוצי.
במהלך השנים הוספתי ללמוד ולהתקדם, ונחשפתי להיבטים שונים של החינוך ההיסטורי. העמקתי בפדגוגיה של "שיטת הנושאים", אותה תפיסה אינטגרטיבית אשר הייתה נהוגה במוסדות החינוכיים של הקבוץ הארצי וכתבתי עבודת תזה על נושא זה. כמו כן, הבנתי את ההשתמעויות שיש לידע בתחום התכנון הקוריקולרי בעקבות המפגשים עם פרופ' משה זילברשטיין (ז"ל). הכרתי את המשמעויות החינוכיות של המהפכה הקוגניטיבית ותנועת החינוך לחשיבה דרך המפגשים עם מנחה הדוקטורט שלי, פרופ' סידני שטראוס ומתוך קריאה של כתבי דויד פרקינס, הווארד גרדנר, ענת זהר ויורם הרפז. ההוראה הקונסטרוקטיסטית מבית מדרשו של וון גלזרספלד והמחשבה הפוסט- מודרנית של פרנסואה ליאוטרד הוסיפו ותרמו בכדי לגבש קורפוס תיאורטי פחות או יותר מגובש שנפגש עם הפרקטיקה. כך הלך ונבנה במשך השנים הידע שלי על הוראת ההיסטוריה.
במהלך כ- 20 שנה בתורת אחראי על הכשרת המורים להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה צפיתי במאות שיעורי היסטוריה. שוב ושוב הייתי מתרגש כאשר הייתי מוצא סטודנטיםים להוראה מלאי השראה והתגייסות למען יצירת עניין והבנה אצל התלמידים. באותם הרגעים הייתי מרגיש שמורים כאלה הם שותפים למסע ולמאבק. וכמו בימי הנעורים אני חוזר ויוצר בדמיוני, גם היום, צבא משחרר-אנושות המורכב מכוחות האור, החדשנות, הפתיחות והשכנוע שאיתם ניתן לבנות חברה טובה יותר. כאשר ראיתי כיצד מורים התחילו לנהל שיעורים למופת, אמרתי לעצמי ש"זה אפשרי" וש"עוד לא אבדה תקוותנו". באותם הרגעים הייתי יושב לכתוב את אשר חוויתי, מתאר ומתעד, למען יראו ויראו.
התשוקה להוראת היסטוריה שמפתחת חשיבה, סקרנות, ידע, אמפתיה, ביקורתיות והבנה במורכבות לא תמה ועדין פועמת בי.